עולם בלי דאגה
תארו לכם עולם בלי דאגה.
גם אצלי הלב מחסיר פעימה, כשהבת שלי מחליטה לטפס למקום גבוה שלא חשבתי עליו. גם הבטן שלי עדיין מתכווצת, כשהבת שלי נפגעת ממילה שחברה אמרה לה. גם אני מתרגשת ממצבי רוח משתנים של הבנות שלי ומרגישה אותם עוברים אלי כמו בבלוטוס רגשי. גם אני תופסת את עצמי יותר מידי, רצה קדימה בזמן למחשבות של מה יהיה איתם. גם אני מזהה שפתאום הייתי שיפוטית, מטיפה, חשדנית ומדברת במונולוגים במקום בדיאלוגים. גם אני מציעה להם לאכול עוד ועוד, אפילו שהבטחתי לא להיות (בקטע הזה) כמו אמא שלי. גם אני מתמודדת עם בטן רגישה וראש עשיר בדימויים קטסטרופליים.
תארו לכם עולם בלי דאגה.
תארו לכם עולם כזה שאפשר לנשום בו מבלי שתברח הנשימה למחשבה מכווצת, עולם כזה שנוכל לקום בו אל בוקר מלא בביטחון. כזה שלא צדים בו בראש סכנות ותסריטים קטסטרופאליים.
עולם בו נביט בילדנו בתחושה מלאה של ביטחון, שתהיה לנו ידיעה רכה שיהיה להם יום נפלא, שמח, שידעו לעניין את עצמם,
לצחוק ולהיות מוקפים באהבה ואנו נתמלא מהרגע הזה איתם ונראה אותם גדלים וגדולים בחשיבה שלהם, גדולים בנפשם גדולים מהחיים.
עולם בו נזהה מיד את הרגע בו הראש רץ קדימה מידיי בזמן אל - מה יהיה אתו? מה הוא יעשה עם החיים שלו? ונדע להנמיך את הרעשים הללו.
תארו לכם עולם בלי דאגה.
על מה נחשוב כשננמיך את הדאגה? אלו משפטים נגיד? מה נשאל? איזה מבט נחזיר להם? אולי אפשר להתחיל כבר היום?
תארו לכם עולם בלי דאגה.
