איציק

כל הילדים בשכונה קוראים לו איציק המפגר,
אומרים עליו שהוא ילד, למרות שהוא כבר בן 37.
כולם חושבים שהוא מרביץ ומפחיד,
כולם לועגים לו, כי הוא הולך עם היד בפה ומושך את השפתיים.

 כשהוא הולך ברחוב, איציק משמיע קול, חצי צעקה כזו... אההההההההההההה.
הילדים בשכונה מציקים לו, צועקים: "איציק המפגר בא".
צוחקים ובורחים.
פעם, הוא נתן סטירה מרוב תסכול לאיזה ילד שצחק עליו ליד כולם והגזים ממש.
כשמציקים לו הוא אומר: "ככה לא עושים.. ככה לא עושים..." וממשיך להגיד את זה כל הדרך, תוך כדי הליכה. 

אצלנו בבית, דלת הכניסה מהצד של הסלון פתוחה כדי שייכנס אוויר.
לפעמים איציק הולך ברחוב ביום שבת, כשמזג האוויר נעים, ואבא רואה אותו וקורא לו: "איציק, מה שלומך? בוא חביבי"
ואז הוא נכנס ואוכל איתנו בשולחן שבת ג'חנון עם רסק וביצה
ואני חושבת לעצמי למה אבא קורא לו להיכנס, אם כולם אומרים שהוא מפחיד ורע. 

לפעמים, בשבת קצת יותר קרירה, כשהדלת סגורה, איציק מקיש בדלת ואמא פותחת ומזמינה אותו לשבת לאכול, או לשתות קפה עם עוגה.
ואבא שואל אותו: מה שלומך איציק?

 * * * 

השבוע, תוך כדי עריכת השולחן בבוקר של יום שבת, איציק בא לבקר אותי במחשבתי ושיתפתי את בנותיי בסיפור. והנה אני שומעת את הסיפור שלי מהעיניים של ילדה בת 7 שפוגשת את איציק בשולחן שלנו. 

איציק עם תסמונת דאון, עבד בשוק, חייך לכולם
ורק רצה שידברו אתו, שיתייחסו אליו ושיאהבו אותו.
כמו כל אחד מאיתנו.