אורי

הטלפון צלצל.
יום ראשון, 8:30 בבוקר,
לא מזמן שלחתי את הבנות למסגרות,
בדיוק נשכבתי על מזרון יוגה והתחלתי לנשום.
והטלפון מצלצל. 

היססתי אם לענות.
לפני רגע, אני חושבת לעצמי, הוא שלח לי הודעה שהיתה לו שבת מעולה ושהוא יספר לי כשניפגש ועכשיו אימו מתקשרת. 

מה קרה? 

החלטתי לענות.
"מ ו ר נ י!"
היא צעקה ביבבות קטועות.
"מה שלומך?" - עניתי.
שקט.
"הלו?", אני שואלת, קצת נבהלת כשאני שומעת את הבכי, "מה קרה?" – אני שואלת. 

"הוא נכנס...
הוא נכנס עכשיו לבית ספר,
כולם קפצו עליו,
אני רואה את זה מרחוק,
את לא מבינה, מורני..." 

ובכי של התרגשות ושחרור,
שלה.
שלי.
הדמעות זולגות והבטן שלי מרקדת. 

תקופה ארוכה מנשוא של מתבגר בבית, שלא הולך לבית הספר כבר 8 חודשים, לא יוצא מהחדר, מסתגר, חווה קושי גדול ומתבודד.
ההורים, מסורים ואמיצים כל כך, עוברים אתו ימים של מצבי רוח קיצוניים, התנהגויות בלתי צפויות וקושי רגשי מתמשך
והנה,
הם רואים אור. 

ברגע אחד, שקדמו לו המון התמודדויות, קשיים ואתגרים.
רגע כזה, שבו הם מבינים שהם עושים את הטוב ביותר עבור האוצר שלהם.
רגע בו הם רואים את המילים היפות, מתרגמות למעשים. רגע שבו הם נחשפים לכוחה של הנפש לייצר תהליכים.
רגע שבו אני מרגישה את הזכות הגדולה,
את הזכות לגעת בנפשם של בני הנוער,
לתמוך בהם, ללוות, לפתח איתם שפה חדשה,
רגע שבו אני נעצרת ואומרת תודה.

...
מוזמנים לקרוא את המכתב להורים שכתבתי במיוחד עבורכם.